תמיד לאן שלא נסעתי במסלולי האהבות,
היית איתי.
עם משקפי השמש באתי,
מסתיר את הסודות, מסתיר אותי.
"את מי את אוהבת,
את מי את אוהבת?"
בתחנת הרכבות שאלתי:
"האם את יכולה כבר לקבל אותי?
מכל השגעונות נגמלתי".
בדיוק יצאה רכבת והאדמה רעדה,
קצת משונה שלא נשארת.
קצת משונה שלא נשארת.
מול השגעון רק אהבה, זאת התשובה היחידה
לשגעון.
תחת משקפי השמש היום מחשיך מעט
לפני זמנו.
"את מי את אוהבת,
את מי את אוהבת?"
בשדה התעופה שאלתי.
לקח לי זמן לשאול,
לקח לך זמן לענות.
חיכיתי לתשובה שלך כי
בדיוק המריא מטוס והאדמה רעדה,
קצת משונה שלא נשארת.
קצת משונה שלא נשארת.
"את מי את אוהבת,
את מי את אוהבת?"
בלילה במיטה לחשתי:
"הרי את יכולה כבר לקבל אותי,
מכל השאלות נחלשתי".
בדיוק דפק הלב והאדמה רעדה,
קצת משונה שלא נשארת.
קצת משונה שלא נשארת.
